<h1>ארחות חיים הלכ' עניית אמן סימן א'</h1>
<h2>דף נג:</h2>
כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כלן אע"פי שאינו חייב באותה ברכה ואע"פי שלא שמע אותה מתחלתה ועד סופה חייב לענות אמן. ואם היה המברך עכו"ם או כותי או תינוק הלמד או שהיה גדול ושינה מטבע הברכות אין עונין אמן אחריהם אבל בעידן דמפטרי עונין אמן פרש"י בשעה שהתינוקות מפטירין בב"הכ או בשעה שקורין בתורה עונין אמן. והרשב"א ז"ל פי' בשעה שמברכין לפטור עצמן על אכילתן ואע"פי שאינה רק לחנוך מ"מ חנוך מצוה הוא ע"כ. כתב הרמב"ם ז"ל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא השם לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אמן אחריו. כתב הר"ש ז"ל עונין אמן אחר ישראל המברך אע"פי שאינו שומע הברכה כגון מי שאומר ברכותיו בלחש כיון דידע שמברך הוא שפיר דאמי אבל מצוה מן המובחר מאן דמברך בצבורא שיגביה קולו כדי שישמעו כלם ויענו אמן אחריו ואם הוא מחוייב בברכה וסומך על אחר ואותו שסומך עליו אינו שומע ברכתו אלא מעט והוא עונה אחריו אמן ופוטר עצמו בכך כגון הכי אמרינן יהיו בניו יתומים שזהו אמן יתומה עכ"ל.
